איזה רגש עולה לך באימון

לי ולבת שלי יש עצירה קבועה בסולם בדרך לבית ספר.

כזה שנתלים עליו ועוברים משלב לשלב.

לפעמים היא עוברת אותו בלי בעיה,

לפעמים קשה לה אבל היא מושכת בכח,

לפעמים אחרי כמה שלבים היא יורדת,

ולפעמים היא בכלל לא מתחילה.

אבל כל יום היא מבקשת לעבור דרכו.

כל יום היא פוגשת את האתגר הזה ומחליטה איך לגשת אליו.

לא נמנעת

לא נבהלת

לא כשמצליחה לעבור את כולו ולא כשמפסיקה באמצע.

מאפשרת לעצמה לגשת אליו כל יום, לפי הסטייט אוף מיינד של אותו רגע,

לפעמים בחשש

לפעמים בפחד

לפעמים בנחישות

ולפעמים עם סימני שאלה.

איך היא יודעת לעשות כל כך טוב את מה שאנחנו המבוגרים כבר שכחנו?

לאפשר לעצמנו לחוות באופן שונה את האתגר,

בלי שיפוטיות, בלי להסיק שאם לא הצלחתי עכשיו אז לא אצליח לעולם,

עם חמלה אינסופית

ובעיקר עם האפשרות להרגיש -

להרגיש מי אני היום

למה אני מסוגלת

מה עוצר אותי

ומה דוחף אותי קדימה.

להרגיש....

כמה פשוט, ככה קשה.

ואיזה רגש עולה לך באימון?

אגב, הטיול היומי הזה לסולם מזכיר לי מהי התכונה שהכי עוזרת לי באימונים

(ולא זה לא "התמדה" או "נחישות" ;-)

אני מאוד משתדלת לעזור גם למתאמנות שלי להיזכר בתכונה הזו באימונים,

ובשבילי הכי כיף זה להיפגש פנים אל פנים.

אבל לא תמיד זה מתאפשר.

אם בגלל שיש לך לו"ז דינאמי וצפוף, או שפשוט את גרה רחוק מהמיקום של הקבוצות שלי.

וזו הסיבה שהקלטתי את האימון הזה שמיועד למתחילות.

שיש בו הנחייה מדוייקת, שלב אחרי שלב, כולל חימום ושחרור,

כדי שהצעדים הראשונים שלך בריצה יהיו נעימים.

את כל הפרטים על האימון הזה את יכולה למצוא כאן

מסיימת עם תקווה גדולה להחזרת החטופים והחטופות במהרה.

שנדע ימים שקטים

מלאים בתנועה מרפאת

בת-חן

 💜

ביום שהיא הצליחה לעבור את הסולם