יש ימים שהריצה פשוט "נתקעת" לי
אין לי דרך יותר טובה לתאר את זה.
הרגליים כבדות כמו בטון.
הנשימה מואצת.
המוטיבציה בקאנטים.
כלום לא זז.
יש ריצות שמתחילות קשה והשדים מתעוררים, אבל איכשהו אני מצליחה לנהל איתם דיאלוג כמו בריצה הארוכה הזו שהיתה חלק מהאימונים לחצי מרתון.
אומנם בסוף עשיתי את הריצה הזו "על הצד הקל" שלה (ניצלתי את טווח התמרון שקבעתי לי) אבל עשיתי אותה.
אבל יש אימונים שאני לא מצליחה לעשות את זה. ואני אפילו לא יכולה להאשים את העומס באימון.
כי בד"כ זה קושי שמופיע לי ממש בהתחלה.
במיוחד לימים כאלה אני שומרת את פתרון "הבה נתחכמה" שלי:
במקום פשוט לחזור הביתה בהרגשה רעה ולהתעצבן על עצמי - גם הפסדתי אימון וגם ויתרתי לעצמי,
אני עושה את הדבר הבא:
אני מוצאת גינת כושר קרובה ואני מתמקמת בה.
מגדירה לעצמי 30 או 40 דקות שבהן אני פשוט -
משחקת!
כן כן
משחקת
מנסה את המכשיר הזה, מנסה את המכשיר ההוא, בודקת כמה חזרות אני יכולה לעשות כאן או שם,
מוסיפה לעצמי גם איזה תרגיל או שניים בלי המתקנים, יוצרת רצף של תרגילים ומנסה לחזור עליו שוב.
ואז שוב.
תוך כמה דקות לתוך האילתור הזה מצב הרוח שלי משתפר.
תוך כמה דקות של שרירים מאומצים כבר מסתמן איזה חיוך קטן - חיוך של סיפוק.
לא בטוח שזה היה האימון הכי יעיל שלי, כן?
אבל פתאום האימון הזה כבר לא "מבוזבז" ואני כבר לא מרגישה שויתרתי לעצמי.
החלפתי את התסכול של חוסר ההצלחה בסיפוק של "הצלחתי להתאמן למרות שכמעט חזרתי הביתה בלי לעשות כלום".
הנה וידאו קצר מאימון כזה.
שנדע ימים טובים,
מלאים בתנועה מרפאת
ושיחזרו כבר. אמן.
🎗️💜
בת-חן
Comments