top of page

סדנת עומק עם מאמנת קרב מגע

למה קרב מגע?

הספורט הראשון שתפס אותי כנערה בכלל לא היה ריצה…

בגיל 13-14 חוויתי הצקות חוזרות ונשנות מילדה בגילי שגרה בבניין שלי.

היא היתה מקללת, מקניטה, מעליבה וגם קצת מרביצה.

כל עוד אלה היו רק מילים, עוד איכשהו הצלחתי להבליג, אבל כשהיא היתה פוגעת בי פיזית,

הייתי קופאת.

לא מתנגדת, לא מתגוננת, לא מחזירה, פשוט קופאת.

ואחרי שהיא היתה מתרחקת הייתי בוכה.

פחות מהכאב, יותר מההשפלה והתסכול.

הייתי אומרת לעצמי -

בפעם הבאה אני מחזירה!

בפעם הבאה היא חוטפת!

וכשהפעם הבאה הגיעה - שוב קפאתי.

לא זוכרת כמה זמן הסתובבתי עם התסכול הזה, אבל בשלב מסויים החלטתי לעשות מעשה.

החלטתי שאני חייבת ללמוד להחזיר.

אז הלכתי, ילדה בת 14, לסיבוב בכמה מתנסים באיזור, ובדקתי איתם איזה חוגים יש להם, אבל כאלה שבהם לומדים להרביץ

וככה התגלגלתי למכון קראטה.

מכון שהפך בעשור שאח״כ לבית השני שלי.

מהר מאוד הבנתי שבמכון קראטה לא לומדים להרביץ.

אבל משום מה נשארתי בכל זאת.

משהו ברוחניות של אומנות הלחימה, בפילוסופיה, במשמעת, באדרנלין, בשרירים התפוסים, בשאגות הקרב, משהו מכל אלה כנראה תפס אותי.

הייתי מגיעה פעמיים, שלוש וגם ארבע פעמים בשבוע למכון.

ולפעמים גם מתאמנת לבד או עם חברה בשבת, על הגג של הבית.

טיפסתי בזריזות במעלה סולם החגורות ובגיל 17 הייתי חגורה שחורה דאן 1.

השתתפתי בתחרויות, ואפילו הייתי אלופת ישראל בקטגוריה שלי פעם אחת.

בתקופת השירות הצבאי מצאתי מכון קרוב לבסיס, אבל המשכתי להגיע בימי שישי למכון בקרית ים.

והקטע הוא שאני בכלל לא זוכרת מה קרה עם הילדה המציקה.

אבל אני כן זוכרת שנוצרה סביבי מעין שכבת הגנה שאיפשרה לי להתייחס לכל מי שהציק לי (והיו הרבה בתקופת התיכון) בזלזול תהומי, בהתנשאות ממש.

הרגשתי שיש להם פשוט מזל שבזכות הקראטה אני יכולה לשלוט בכח שלי ולא לפוצץ אותם במכות

הקראטה נטע בי סוג של ביטחון עצמי שלא היה חדיר לשום דבר. המשמעת, ההתמדה, השליטה, הפכו לכלים יום יומיים עבורי, נערה בגיל העשרה.

מצאתי בקראטה חיבור נדיר של גוף-נפש.

חיבור שעד לפני שנים ספורות לא הצלחתי לשחזר בענפי ספורט אחרים - אולי בתקופות מסויימות ביוגה, וכיום בהחלט בריצה (רק אחרי שהפסקתי להתייחס אליה כאמצעי להרזיה).

כשרציתי לתכנן אירוע נוסף למתאמנות שלי,

ניסיתי לחשוב איזה עוד עולם, מלבד הריצה, אני רוצה להכיר להן.

נכון, בלתי אפשרי לכווץ עולם שלם של אומנות לחימה למפגש בודד, אבל אם לפחות הן תוכלנה לצאת עם כמה כלים פרקטיים של הגנה עצמית, כמה כלים שאולי ינטעו בהן קמצוץ מהביטחון שנטע בי הקראטה - אז ארגיש שהצלחתי.


כשהזמנתי את Lior Mor-Sasson המטרה היתה לחשוף את המתאמנות שלי וחברותיהן לכלים בסיסיים בהגנה עצמית.

אירועי התקיפה של רצות שהיו לאחרונה החזירו אותי לתקופה האימונים בקראטה, לעשור שבו הדוג'ו היה הבית השני שלי, לתקופה שבה הקראטה חיזק אותי פיזית ומנטלית,

זה היה אמור להיות פשוט אימון.

אבל זה היה הרבה יותר מזה.

עוצמת הרגשות שהציף בי האימון הזה היתה קשה מלהכיל, ואני גם לא בטוחה שעדיין עיבדתי ועיכלתי את כולם -

היה בי כעס - כעס בהבנה שאנחנו הנשים לא יכולות להרגיש בטוחות במרחב הציבורי,

הרגשתי אינטימיות - לחלוק את הרגע הזה עם המתאמנות שלי גרם לי להרגיש עוד יותר קרובה אליהן,

הרגשתי את העוצמה של התרגול המשותף הזה, הרגשתי שאנחנו מחזקות אחת את השניה, הרגשתי גאווה! כן-כן, אני גאה להיות במעמד הזה, שהמתאמנות שלי סומכות עליי, והרגשתי את עוצמת האחריות שנלוויית לגאווה הזו. ולבסוף, הרגשתי בעיקר הכרת תודה.

הכרת תודה על כך שהן נותנות בי את אמונן, להיות זו שצועדת איתן קדימה, שנמצאת שם לצידן כשהן מתחזקות, נכנסות לכושר ומחזירות לעצמן את האמון בגופן.


8 views0 comments

Recent Posts

See All
bottom of page