top of page

ריצה זה לא אני - נשמע לך מוכר?


תמיד טענתי שיצירתיות זה ממני והלאה.

איך זה קשור לריצה?

הנה אני מסבירה.

 

אצלי בבית כל משימה יצירתית עם הילדים עוברת אוטומטית לבן הזוג.

 אפילו כשהכנו עץ משפחה ליום הולדת 80 של סבא שלי, המשימה עבר לבן הזוג.

 

עם השנים הבנתי שהיצירתיות שלי מתבטאת בדרכים אחרות - בבישול, ברעיונות לאימונים, אפילו באנליזה.

(הייתי אנליסטית הרבה שנים לפני שהפכתי למאמנת ריצה... נושא לפוסט נפרד )

 

אבל בכל מה שקשור לאומנות השלמתי עם החולשה שלי.

 ולכן כשנרשמתי לסדנת ציור וכתיבה של רוני גלבפיש, זה היה בידיים רועדות.

 

היה שם פחד מעורב בהתרגשות, כמו שניה לפני שקופצים באנג'י.

 

ביום שישי בבוקר הגעתי לסטודיו של רוני והמשתתפות הציגו את עצמן -

אחת כותבת ספרים, אחת כותבת שירה, אחת מאיירת, אחת עוסקת בטכסטיל, אחר עוסקת בקולנוע ואחת פיזיקאית (!)

 

מייד הרגשתי קירבה לפיזיקאית, אבל לגבי כל השאר הגוש של הפחד בבטן רק הלך וגדל!

 

לאט לאט הלחץ והפחד התחלפו בשחרור וקירבה.

וככל שהיצירה שלי התפתחה הופיעה גם גאווה.

גאווה בעיקר על התעוזה שלי.

ועל כך שלא איפשרתי לשדים שלי לנהל אותי.

 

ואז כשמתקשרת אליי אישה שאומרת לי "ריצה זה לא אני"

אני יודעת שאם היא רק תעשה את הצעדים הראשונים, הפחד והחשש יתחלפו בהתרגשות,

ואם היא רק תתמיד כמה שבועות הם יהפכו לגאווה.

 

והנה תמונה של כמה נשים שרובן טענו פעם שריצה זה לא בשבילן ;-)






קבוצת ריצה לנשים בסיום אימון







4 views0 comments

Comments


bottom of page