איך זה להיות הכי שמנה בשיעור יוגה?
לפני כמה שבועות, חזרתי לתרגל יוגה.
קמתי בבוקר למחרת הריצה הארוכה השבועית, והרגשתי שהגוף ממש מבקש יוגה.
אולי זה העומסים המצטברים לקראת מרוץ החצי מרתון, אולי זו התקופה המטורללת הזו שבגללה הגוף מבקש השלמה לריצה,
אבל כשהוא מבקש - אני מבצעת!
תוך שעה קבעתי אימון ניסיון ומייד אחריו גם עשיתי מנוי.
לשיעור הראשון הגעתי עם בן הזוג שלי,
שלמרות שהוא כבר שנים לא מתרגל יוגה,
עדיין יש לו ישיבת לוטוס מושלמת, והוא עושה עמידת ראש בלי בעיה (גם עם לוטוס).
ואני מגיעה, שמנמנה שכמותי, אפילו על העקבים אני לא מצליחה לשבת (ישיבת סמוראי? לא יודעת מה השם), אומנם אני די חזקה ודי גמישה, אבל יש זויות שהמפרקים שלי פשוט לא מסוגלים להגיע אליהן.
בנוסף, יש לי גם בטן וחזה וצמיגים, איברים שלפעמים לא מאפשרים לי להגיע לתנוחה ה״מושלמת״ כמו שעושים אותה אנשים רזים.
אחרי רבע שעה כבר היה לי חם ונשארתי עם טופ, ולא יכולתי לא להיות מודעת לזה שבתנוחות מסויימות החזה מציץ מלמעלה.
הסתכלתי מסביב, והבנתי שאני עם המידה 42-44 שלי, הכי גדולה בחדר.
זה כבר לא ביאס אותי כמו פעם, אבל זה היה מדהים בעיני, כמה חוסר ייצוג יכול להיות בשיעור יוגה.
הרגע שהיה לי הכי קשה היה בישיבה ישרה (שתי הרגליים ישרות קדימה), המדריך ביקש להצמיד רגליים ולי היה הרבה יותר נוח שיש בינהן טיפה מרווח, אולי בגלל הבטן, אולי בגלל עובי הירכיים, לא יודעת.
הוא התקרב אליי והדגיש ״להצמיד רגליים״
אמרתי לו שזה לא נוח, אז הוא אמר -
״לא נוח אבל אפשרי?״
וכשהצמדתי רגליים הרגשתי גם לחצים מוזרים באגן.
ההתעקשות שלו היתה לי לא נעימה,
אבל מה אני יודעת.
כשהתייעצתי עם מורות ליוגה התברר לי שהגישה של הצמדת הרגליים היא גישה מיושנת, במיוחד כשהמתרגלת היא אישה, ואז אפילו מומלץ להשאיר מרווח בין הרגליים, עד רוחב האגן.
לשמחתי, כמה ימים אחר כך, היתה לי חוויה מתקנת עם מורה אחרת באותו סטודיו.
ההנחייה שלה היתה הרבה יותר רכה, עם מגוון אפשרויות, בלי לחץ להגיע למקום מסויים.
באותו יום גם הגב שלי היה פחות מאפשר ומצאתי את עצמי מדי פעם לוקחת מנוחה, בלי להרגיש שאני לא עומדת בקצב.
בהרפייה אפילו עלו לי דמעות של הקלה…
מדהים מה שההדרכה הנכונה יכולה לעשות!
כמאמנת ריצה, אני מתאימה את קצב ההתקדמות של כל מתאמנת ליכולת הספציפית שלה, ולא מאלצת אותה לתוך ביצוע שהוא לא נעים לה.
אני לא אבטיח לך שתגיעי למרחק מסויים או לקצב מסויים תוך חודשיים או שלושה, כי זה לא יהיה אחראי מצידי.
אני מאמינה שכל מתאמנת צריכה להתקדם בקצב הנכון לה וצריכה להרגיש בנוח ללמוד את גבולות הגוף *שלה*, בלי לחץ ובלי להשוות את עצמה למתאמנות אחרות, אלא רק לעצמה.
בעיני זו הדרך הכי בריאה להפוך את הפעילות הגופנית לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלך.
Comments