את? מד"סית? לא רואים עלייך

המפגש הזה טלטל אותי אבל היום אני כבר מגיבה אחרת

הייתי בת 19, בהפוגה שבין טירונות לקורס מד״סיות.

תוך כדי סיבוב בקריון (ה-קניון של הקריות בזמנו), פתאום מופיעה מישהי שלמדה איתי בכיתה ולא פגשתי כמעט שנה.

היא היתה גבוהה, רזה ואתלטית, עם שיער חלק וארוך. כל מה שאני לא הייתי.

אומנם הייתי קראטיסטית עם חגורה שחורה, וגם רצה בקביעות, אבל לא הייתי שדופה, וכן הייתי מתולתלת ונמוכה. לא נראיתי כמו ספורטאית.

אחרי כמה משפטי התעדכנות סיפרתי לה שסיימתי טירונות ואני מיועדת לקורס מד״סיות.

את? מד״סית? לא רואים עלייך.

העלבון שרף לי בבטן ובלב אבל לא הראיתי שום סימן ופשוט העברתי נושא.

והיא לא היתה היחידה.

במהלך מעל 30 שנים שאני פעילה ספורטיבית ראיתי את המבטים התוהים האלה לא פעם.

ולעיתים קרובות גם שאלות כמו ״איך את לא מרזה מזה?״ ו״מה את עושה כדי לרזות?״.

בעיקר מנשים דרך אגב.

פעם זה גם היה מערער אותי, אבל עם השנים צברתי ביטחון, גם בגוף שלי וגם ביכולות שלו.

וזה מה שאני עונה על כל השאלות האלה.

אגב, בסוף פרשתי מיוזמתי מקורס מד״סיות כי הבנתי שחוץ מאשר בקורס, בתפקיד עצמו לא עושים כמעט ספורט, וזה לא התאים לי..

יכול להיות שגם את חווה הרמות גבה מאנשים סביבך ששומעים שאת מתאמנת או רצה, כי לאנשים יש איזה אימג' בראש של איך אמורה להיראות אישה שעושה ספורט.

האימג'ים האלה לא קשורים למציאות. הם קשורים רק לפרסומות שמראות נשים שכאילו עושות ספורט אבל לא נראה שהן מתאמצות או מזיעות, ותמיד הבגד יושב עליהן מושלם ואף קפל עור לא מציץ החוצה.

אם רק נצליח להסתכל פנימה ולהתרכז בהרגשה הטובה שעושה לנו הפעילות הגופנית, כל רעשי הרקע האלה לא יפריעו לנו להנות ולהתמיד.

מייחלת לחזרתם של כל שאר החטופים לחיק משפחותיהם

שנדע ימים טובים,

מלאים בתנועה מרפאת

בת-חן  

🎗️💜

מסיימות אימון ריצה עם חיוך