החיים בהמתנה יכולים להיות מתישים
המתנה לתגובה שלנו
המתנה לתגובה שלהם
ובכלל, תור מי להגיב עכשיו?
המתנה לחיסול הבא (שהגיע בשעה טובה!)
המתנה שהוא יחזור ממילואים
המתנה לערב חג
המתנה למסגרות
המתנה לחופשה
המתנה לזמנים שבהם נוכל לתכנן תוכניות
כזה פשוט, אה?
אז זהו, שלא.
"חיכיון" זו מילה הרבה יותר מתאימה בעיני.
חשבתי שהמצאתי מילה אבל בדקתי ויש כזו.
"המתנה" זה קצר מדיי, כמו המתנה לתור אצל רופא.
המתנה מחוץ לחוג של הילדה.
"המתנה" מוגדרת בזמן ויש איזה דד ליין הגיוני שבו נגמרת ההמתנה.
אבל אנחנו כבר יותר מדיי זמן בלי שום דד ליין.
אנחנו בחיכיון שסופו לא ידוע.
וחוסר הידיעה הוא-הוא שמתיש אותנו כל כך.
בתוך חוסר הידיעה אני מנסה לשמור על העוגנים שלי.
הבית, המשפחה, המתאמנות שלי, הריצה.
ועוזרת למתאמנות שלי לשמור על העוגנים שלהן.
סביב האימונים יש בד"כ עוגנים של אירועי ריצה ומפגשים חברתיים.
אבל הכל כל כך נזיל.
כן מתקיים, לא מתקיים, אולי יבוטל, אולי לא.
איזה מין עוגן זה?
ואיך אפשר להמשיך להתאמן בתקופה של אי ודאות?
והשבוע מתאמנת אמרה לי אחרי האימון
"תודה על הבלון חמצן הזה"
ופתאום נפל לי האסימון -
מה שמחזיק אותנו זה לא ההמתנה ולא החיכיון ולא התוכניות או הניסיון להיאחז בהן כי אי אפשר לדעת אם הן יתקיימו בכלל.
מה שמחזיק אותנו זה שלוקים של חמצן שאנחנו מתעקשות לקחת.
שלוק של קפה עם חברה
שלוק של בירה במרפסת עם בן הזוג
שלוק של אימון
שלוק של שיר יפה ברדיו שאת מחכה שיסתיים לפני שאת יצאת מהאוטו.
ובזכות השלוקים האלה אנחנו מצליחות להעביר עוד יום.
איזה שלוקים את לוקחת?
ואם את צריכה פוש קטן כדי לקחת שלוק של אימון
אני מלווה אותך צעד צעד בליווי קולי פלוס וידאו, 20 או 30 דקות לבחירתך, ובקצב שלך.
הנה זה כאן:
שנדע ימים שקטים
מלאים בתנועה מרפאת
ואמן שיחזרו כבר!
בת-חן
♥
Comments