״אמא תראי! מצאתי אבן בצורת לב! תשמרי לי אותה, טוב?״
באמצע בילוי בים - שמש יוקדת, חול שמתגנב לכל חריץ בגוף, ים סוער, מלח באף ובעיניים, אבל האבן הקטנטונת הזו לא חמקה מעיניה (היא ממש פיצית, שמתי למטה תמונה).
מתי הפסקנו לראות את הטוב?
מתי הפסקנו לחפש את הטוב?
השבוע מתאמנת אמרה לי:
״אבל רק שבוע שעבר הצלחתי לרוץ 3 ק״מ ברצף! איך זה שהיום אני לוקחת הפסקת הליכה אחרי כל כמה דקות?״
הנה דרך אחרת לומר את זה:
״איך אני שמחה שבאתי לאימון למרות שאני עייפה, לפחות הצלחתי לעשות חלק מהאימון ולקחתי את הזמן הזה לעצמי״.
בכנות? גם לי הכי קל, במיוחד בשנה האחרונה, לראות את השחור ולאפשר לו לצבוע את כל השאר, אבל כשאני מתאמצת למצוא את האבן בצורת לב, קטנה ככל שתהיה, היא מדליקה אצלי נורה קטנה ועוצמתית שעוזרת לי למצוא עוד ועוד אבנים מיוחדות.
להצליח לראות את הטוב דורש תרגול
אז איפה את מוצאת את האבן שלך?
ואם עשית הפסקה מאימונים בחופש הגדול
ואת מתקשה לחזור לשגרת תנועה שעושה לך טוב אולי זה יכול לעזור.
מאחלת לנו שבוע קריר ושקט,
ותקווה גדולה להחזרת החטופים והחטופות במהרה,
בת-חן
💜
コメント