top of page

אכילה רגשית ואכילה אינטואיטיבית

לפני 20 שנה לא ידעתי מה זו אכילה רגשית.

הייתי מתנחמת בשוקולד, מחביאה את הרגשות שלי בתוך בורקס,

ומנסה להתעלם מהם תוך כדי אכילת גלידה בגביע ענקי.


התביישתי בזה, לרוב הסתרתי את זה,

אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם.


אחרי כמעט 3 עשורים של דיאטות מכל הסוגים,

ובערך לפני 8 שנים התחלתי להיחשף למושגים כמו אכילה אינטואיטיבית, סרגל רעב ושובע ואכילה רגשית.


המסקנה שלי מכל הדברים שקראתי ושמעתי היתה חותכת - אני צריכה להעלים את האכילה הרגשית !

אני צריכה לנתק את הרגשות שלי מהאכילה !


אני אפילו זוכרת שאמרתי לעצמי -

״אם אני רק אוכל לא להרגיש כלום כשאני אוכלת - זה יהיה מושלם!״



זה לקח קצת זמן אבל בסוף הבנתי עד כמה השאיפות האלה לא הגיוניות. וגם לא אנושיות.

לבני אדם יש רגשות.

אי אפשר להעלים אותם.

והתעלמות מהרגשות שלנו לא גורמת להם להעלם.


ולאט לאט גם התחלתי להבין מהי השאיפה האמיתית - להרגיש.

כן כן, דוקא מודעות לרגשות ולא התעלמות מהם היא המפתח לאיזון האכילה.


זה כמובן לא כזה פשוט ותרגול של ״להרגיש״ יכול לקחת (ולוקח…) שנים, ואפילו כל החיים,

אבל שכר נאה בצידו -

כשאני מגלה באיזו שפה הגוף שלי מדבר,

כשאני מגלה את הניואנסים שמקשרים בין מה שאני מרגישה או חווה לבין ההשפעה של זה על האכילה שלי, נפתח עולם של תקשורת עשירה ביני לבין הגוף שלי.


ובמקום ניכור, התעלמות, הלקאה עצמית ואשמה,

מופיעות חמלה, אהדה, ואפילו הכרת תודה

לגוף הזה שעושה עבודה כל כך טובה:

נושא אותי בגאווה, מאפשר לי להשתפר באימונים,

מסמן לי בשפתו שלו מה הוא צריך ומתי,

אם זה שינה, ריצה, מאכל מסוים, יוגה, או פשוט לרבוץ על ספסל בשמש למשך חצי שעה (או במזגן).


וכל עוד אני ממשיכה להקשיב ולתת לו מענה ראוי

הוא גומל לי בתפקוד שלו, בהנאה מאימונים,

והכי חשוב בעיניי -

הוא גומל לי ביצירת רוגע ונינוחות מול אוכל ואכילה.

שקט בבטן

שקט בראש

שקט שמשאיר מקום להתפתחות וליצירה שלא יכלו להתקיים אחרת.



אבל לא הכל ורוד.

אכילה אינטואיטיבית מביאה איתה גם אתגרים.

רוב האנשים סביבנו שבויים בכל כך הרבה התניות בנושא אוכל ואכילה, שהם פשוט לא יודעים להגיב למישהי שאוכלת סלט למרות שהיא לא בדיאטה.

וזה רק קצה הקרחון.

להיות אישה לא רזה שלא נמצאת בדיאטה זה קונספט שהרבה אנשים לא מסוגלים לעכל.


לפני כמה שנים סיפרתי לחברה שנגמלתי משקילות ושהפסקתי לעשות דיאטות. זה היה גילוי מרעיש עבורי, ולספר אותו לחברה הרגיש כמו לצאת מהארון.

ואז היא שאלה - ״אז מה את עושה כדי לרזות?״

לקח לי רגע לחשוב על תשובה.

אבל אז כאילו נפל איזה אסימון והבנתי.

ועניתי - ״אני לא. אני פשוט לא מנסה לרזות״.

זה היה גילוי מרעיש בשבילי.

וזה היה מאוד מוזר בעיניה.


ריאליטי צ׳ק -

אני יודעת שיש סביבי המון נשים שלא עושות דיאטה!

אני גם בטוחה שהרבה מהנשים שעוקבות אחריי כבר עברו איזשהו תהליך עם עצמן שמאפשר להן להשתחרר מקיבעונות מחשבתיים לגבי אוכל ואכילה.

אבל, וזה אבל חשוב, אני לא מתעלמת מהעובדה שאני חיה בסוג של בועה.

בועת הבודי פוזיטיב היא חמימה ונעימה, וזה נורא כיף להיות חלק ממנה, אבל היא עדיין בועה.


בעולם האמיתי יש אפליה על רקע משקל בראיונות עבודה, שמנופוביה רפואית שגורמת לאבחנות לקויות ולסכנת חיים, אפליה בחנויות בגדים ואפליה על רקע משקל ברשת.


רק נסו לפרסם תמונה של אישה שמנה בביקיני קטן, ורוב הסיכויים שהיא תקבל (גם תגובות אוהדות אבל) מלא תגובות נאצה וסיכוי גבוה שאינסטגרם יפסלו אותה כ״תוכן בלתי הולם״, שלא כמו תמונה של אישה מאוד רזה בביקיני קטן, שתגרור בעיקר לייקים ומלא עוקבים חדשים.


אין לי ברירה אלא לסיים בנימה אופטימית -

ברגע שמתחילות להיחשף למידע מגוון יותר, ולא רק לשפת הדיאטה שמפחידה ומאיימת, ששולחת אותנו להצטמצם ולהתנתק מהגוף ומהצרכים שלו,

זה כמו לאכול מעץ הדעת.


נפתח צוהר שגורם לך להסתכל בעין ביקורתית על פרסומות, על פרופילים באינסטגרם ועל מסרים ברשת.


ומשם זו כבר בחירה שלך לאן להתפתח.

אין דרך אחת נכונה.

והמודעות לשפה החדשה מאפשרת לך להתנסות בנתיבים שקודם לא הכרת.


אם התחברת או הזדהית עם חלק מהכתוב, וגם אם את לא מסכימה איתי,

מוזמנת להשאיר לי תגובה שמספרת לי את זה.


לעוד תכנים מהסוג הזה

(וגם דברים קצת יותר קלילים)

מוזמנת להירשם לניוזלטר שלי בתחתית העמוד.


79 views0 comments

Recent Posts

See All
bottom of page