לחזור לרוץ אחרי תאונת סקי

קשה לחזור ל square one :-(

הפוסט הפעם הוא בכלל לא על התאונה, אלא על הקושי שבחזרה לנקודת ההתחלה.

תקציר הפרקים הקודמים:

לפני חודש (פחות יום, אבל מי סופר) התרסקתי בסקי.

זו היתה נפילה ארוכה ומפוארת במהירות גבוהה ועם שתי ברכיים שהגיעו לזוויות בלתי אפשריות.

באותו יום חזרתי למלון בוכה וצולעת.

התחלתי לעשות סקי לפני 30 שנה וזו פעם ראשונה שאני מתרסקת ככה. ברמה שבהליכה כל צעד כאב לי.

זה היה בכי של כאבים אבל לא רק.

תסכול, עצבים, החמצה... היו הרבה רגשות בבכי הזה.

אבל בתכלס כל מה שעניין אותי זה כמה זמן לא אוכל לרוץ.

והאם בכלל אפשר לחזור לרוץ אחרי תאונת סקי.

הריפוי שלי, הציפרלקס שלי, הויסות שלי, הפסיכולוג שלי, כולם נלקחו ממני באיבחת מסלול קרחי אחד.

רגל ימין לא מתיישרת, גם הכיפוף כואב, כואב ללכת יותר מכמה דקות, מתעוררת בלילה מהכאבים

חוזרת לארץ ומתחילה בדיקות.

מסתבר שיש מתיחה ברצועות הפנימיות של הברכיים, אבל לא קרע.

יש!!

נקודת אור ראשונה.

לפני שבוע היה הביקור ראשון אצל הפיזיותרפיסטית שאומרת שאין מה לדאוג, אני עוד אחזור לרוץ. שותפה לאופטימיות זה חשוב

נקודת אור שניה.

אני תלמידה ממושמעת ועושה את כל שיעורי הבית שקיבלתי ממנה -

תרגילים קשים וכואבים! אבל אני עם סכין בין השיניים, לא מוותרת, פשוט כי אין לי ברירה.

אני. חייבת. לחזור. לרוץ.

היום, חודש אחרי הפציעה, לראשונה העזתי לנסות לרוץ.

חודש לפני הסקי רצתי 15 ק"מ במרוץ אייל, אז "ניסיתי לרוץ" נשמע אולי כאילו רצתי 5 ק"מ. אבל זה ממש לא המצב.

דקה ריצה,

שתי דקות הליכה.

במשך חצי שעה.

כן כן, כמעט אותו אימון שאני נותנת למתאמנת שלא רצה מעולם (אולי לא מייד, אלא אחרי חודש של אימונים), זה האימון שעשיתי היום.

והצלחתי!

נקודת אור שלישית.

לחזור לנקודת ההתחלה זה תמיד קשה.

אחרי מחלה, אחרי פציעה, או אפילו "סתם" אחרי חופשה ארוכה, מעבר דירה, או כל יציאה אחרת מהשגרה.

רוב הקושי הוא בכלל לא פיזי.

זו ההשוואה שלא מרפה:

"איפה הייתי פעם ואיפה אני היום"

"איזה באסה להיות שוב מתחילה"

"איזה פדיחות שיראו אותי הולכת בפארק איפה שרצתי קבוע"

המחשבות האלה לא מרפות.

העלבון צורב.

מה שהכי עוזר לי ברגעים האלה זה הזיכרון.

הזיכרון של הפעם הקודמת שחזרתי לכושר אחרי הפסקה או פציעה.

הזיכרון של מה שהרגשתי כשנהניתי לרוץ (וזה לא היה חלק משיקום).

הזיכרון של היציאה מתחושת התסכול והוקרת התודה כשאני חוזרת לאימונים המוכרים.

הזכרונות האלה מחזיקים אותי.

עוזרים לי לראות אור בקצה המנהרה. 

הזכרונות ונקודות האור שאני אוספת.

חודש אחרי הפציעה ויש לי כבר 3 נקודות אור :-)

נדיר שאני נתקלת ברשת במאמנים שמשתפים את התחושות בזמן פציעה או את תהליך היציאה ממנה.

בדרך כלל משתפים נצחונות, שיאים חדשים, פרצי מוטיבציה.

אבל את רגעי השפל? רגעי הפחד מההשבתה?

רגעי התסכול מהחזרה לנקודת ההתחלה?

פחות.

אז חשוב לי להראות גם את הצדדים האלה.

אבל חשוב לי גם לא להתבוסס בהם.

בשביל הריפוי שלי, בשביל התקווה שלי לצאת מהפציעה הזו, ולצאת ממנה חזקה,

חשוב לי להתרכז בנקודות האור שאני אוספת.

מייחלת לחזרתו של החלל החטוף רן גואילי לחיק משפחתו ושל כל החיילים והמילואימניקים לביתם

שנדע ימים טובים,

מלאים בתנועה מרפאת

בת-חן  

🎗️💜

אופטימית :-)