הריצה הצילה אותי מהתקף חרדה

לקח לי זמן להבין מה קרה לי באותה שבת בבוקר

באותה שבת קמתי מאוחר.

לקחתי את הזמן וניצלתי את הבוקר לכביסות וניקיונות ורק אז התארגנתי לצאת לריצה שלי.

משום מה דוקא באותו יום קפצו לי לפיד כתבות על ה 7/10 שלא העזתי לצפות בהן עד אז.

לא היו שם סרטוני זוועה. אלה היו "רק" עדויות מצמררות של ניצולים.

צפיתי סה"כ בשתי כתבות. 12 דקות כל אחת.

בכתבה השנייה צפיתי כבר בחניון של הפארק, כשאני עדיין יושבת ברכב, רגע לפני שיצאתי לריצה.

ואז זה התחיל. תופעה פיזית שלא הכרתי.

רעדו לי הרגליים. כאלו מישהו הדליק מזגן על קירור.

והלב שלי התחיל לדפוק חזק.

פתאום לא היה לי אויר.

אני לא בנאדם חרדתי, אני לא מכירה את התגובות האלה אצלי.

באינסטינקט, עמוק בבטן הרגשתי שאני חייבת לעצור את הכתבה מייד ולהתחיל לרוץ.

שזה הדבר היחידי שיוציא אותי מהמצב הזה.

ברגליים כבדות יצאתי מהרכב, באוטומט עשיתי את החימום שלי,

באוטומט לחצתי "פליי" על הפודקאסט שתכננתי לשמוע והתחלתי לרוץ.

בהתחלה כמו רובוט, בקילומטר הראשון עוד רעדתי מ"קור",

אבל לאט לאט הרגליים התחילו לזוז יותר בחופשיות והחנק בגרון קצת השתחרר.

המוח כל הזמן ניסה לברוח חזרה לתמונות ולקולות מהכתבה, אבל הגוף החזיר אותו לפוקוס.

אני כבר מכירה את זה שסטרס משפיע לי על הריצה.

אבל באותו יום זה היה משהו אחר.

רק אחרי שסיימתי את הריצה הבנתי מה קרה לי -

הריצה הצילה אותי מהתקף חרדה.

כשסיימתי את הריצה כבר פורסמו התמונות והסרטונים של אור לוי, אוהד בן עמי ואלי שרעבי.

פשוט ישבתי ובכיתי באוטו כי לא רציתי לבכות ליד הילדים.

בתקופה המשוגעת הזו אנחנו לפעמים נאלצות לצאת לאימון במצב רוח לא ממש מרומם (שלא לומר דכדוך).

ברגע שמכירות את האפקט המרפא של התנועה אז מבינות שכדאי לצאת לאימון גם כשאת לא במייטבך.

לתת לאימון להפעיל את הקסם שלו

לתת לאנדורפינים (הורמוני האושר) לזרום

ולאפשר לדופמין (הורמון האהבה) להיכנס לפעולה.

ואם אף פעם לא רצת את יכולה להתחיל ממש מהבסיס כאן.

מייחלת לחזרתם המהירה של כל שאר החטופים לחיק משפחותיהם

שנדע ימים טובים,

מלאים בתנועה מרפאת

בת-חן

🎗️💜

מסיימות אימון ריצה בפארק הלאומי