מה עבר לי בראש בזמן 20 ק"מ ריצה?
זה אומנם ארוך, אבל זה בעיני אחד הטקסטים הכי חשובים שכתבתי.
ביום חמישי בצהריים, כשחניתי בחלק המזרחי של פארק הירקון, לא היתה שום תחושה פיזית שרמזה לי שהולך להיות קשה במיוחד היום.
שבוע קודם רצתי 23 ק"מ שזרמו לי בכיף, והתכנון הפעם היה 20-24 ק"מ, תלוי בהרגשה.
(״מרווח תמרון״ אני קוראת לזה).
עשיתי את כל ההכנות שאני תמיד עושה לפני הארוכה: קפה-משאף-תמר-קרם הגנה-ג׳לים וטישו בכיסים-מוזיקה באוזניות-חימום.
אני מתחילה לרוץ, מזהה שהרגליים כבדות כמו שני גושי בטון ו.. הופ! הקולות מתחילים.
איזה קולות? הקולות של השד הטזמני כמובן.
זה שיושב לי על הכתף ולוחש מילים רעות:
״מה עכשיו 24 ק"מ?״
״איזה רוח פנים משוגעת, שורפת את העיניים ואת הגרון, למה את צריכה את זה?״
״איך הרגליים כבדות היום אה? זה לא היום שלך״
את השד הטזמני אני כבר מכירה,
הוא מומחה בלהופיע בדיוק בנקודות השבר,
בדיוק כשמפציע חוסר ביטחון,
בדיוק אז הוא שם.
הוא והמילים הרעות שלו.
אבל אני לא מאפשרת לו להפוך את המילים האלה לשלי.
זה הוא, עם המילים שלו, זה לא אני.
מקשיבה לו ושותקת.
עוברת לשביל העפר שלצד שביל הריצה וממשיכה.
רצה לאט מאוד אבל ממשיכה.
אם אני לא הקולות האלה,
כי אלה הקולות של השד,
מה אני כן?
כדי לענות על זה, אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות שאני קוראת להן שאלות ה״מה שלומי״:
1. מה שלומי בגוף? (טוב בסך הכל)
2. יש כאב חדש? (לא נראה לי)
3. ואיך הנשימה? (לא משהו, אבל גם לא חריגה במיוחד)
4. מה שלומי בלב? (טוב, זה כבר יותר מסובך)
5. מה קרה השבוע? (את אמיתית שאת שואלת בכלל? שבוע בידודים עם 3 ילדים בבית)
6. ואיך זה השפיע? (פחות שינה, שינה פחות איכותית, אכילה פחות מתוכננת)
7. נשמע שאלה דברים שיכולים להקשות על הריצה (נכון)
בינתיים עברו להם 3 ק"מ והגעתי לכדור פורח.
עכשיו, כשאני מבינה שיש סיבות הגיוניות להרגשה שלי, וגם השד הטזמני שותק סוף סוף,
אני יכולה לסרוק את האפשרויות העומדות בפניי:
1. להחליף את ימי האימון - לרוץ היום (חמישי) 10 ק"מ קלים, ובשבת לעשות את הארוכה. ה״מחיר״ של האפשרות הזו היא יקיצה מוקדמת מאוד בשבת, ואני מחליטה שזה לא שווה את זה, אבל משאירה את האפשרות על השולחן למקרה שהריצה תהפוך עוד יותר קשה מעכשיו.
2. לקצר את הארוכה ולרוץ פחות מ-20. מחליטה לשקול את האופציה שוב לקראת ה 7.5 ק"מ כדי שאם אחליט לחזור, יהיו 15 ק"מ.
3. לבצע את הארוכה על ״הצד הקצר״ שלה - 20 ק"מ. בשלב הזה (בינתיים עברו 6 ק"מ והגעתי לגשר המנעולים) זה נראה שאפתני, אבל אני משכנעת את עצמי שאם כבר הגעתי עד למנעולים, אני לא יכולה לוותר על לראות קצת ים, וממשיכה.
במציצים (7.5 ק"מ) אני עוצרת דקה כדי לשתות, מתלבטת אם להמשיך דרומה או להתחיל לחזור.
הרוח חזקה ומכה בפנים.
אני שואלת את עצמי מה אני מרוויחה מלהמשיך ולהסתובב חזרה רק בעוד 2.5 ק"מ.
אומנם הריצה לא זורמת לי כמו לפני שבוע,
אבל הדופק נמוך יותר, אז הנה רווח לא רע -
שמירה על דופק נמוך למשך עוד כמה קילומטרים.
מחליטה להשתמש הפעם במרווח התמרון שהקציתי לעצמי, ולהסתובב חזרה ב-10 ק"מ.
בלי רוח פנים שצורבת את העיניים ואת האף,
האופק בהחלט נראה בהיר יותר
ולמרות העייפות בגוף, החצי השני של הריצה אפילו קצת מהנה.
אני משתדלת לא לתת לקצב בשעון לנהל אותי,
לרוץ לפי תחושה, להנות מהמוסיקה, מהנוף, מרגעים קטנים שחולפים על פניי (זוג חרדים בדייט, פעוטה הולכת על השביל, אב רוכב על אופניים ושר לילד שמורכב מלפנים),
והופ! באורח פלא אני שוב בכדור פורח,
נותרו 3 ק"מ לסיום.
עצירת שתיה קצרה וממשיכה.
ב-20 דקות שנותרו, הגוף כבר היה עייף יותר,
אבל הנפש צוהלת, מרגישה את סוף המסלול מגיע,
מרגישה את הסיפוק העצום בלעמוד ביעד שהצבתי לעצמי.
לעמוד ביעד לא מתוך ״ראש בקיר״,
אלא מתוך דיבור פנימי קשוב וחומל,
ששם את האגו בצד,
ומכיל את המורכבות של התקופה המשוגעת הזו,
כאשר הריצה לא מנותקת ממנה, אלא משתלבת בה, מושפעת ממנה ומגיבה לה.
אם נהנית לקרוא, כאן אני משתפת עוד חוויות מהאימונים שלי.