המוח שלנו לפעמים נאחז בחוויה לא נעימה, וטורח להציף לנו אותה. אם יש לך זיכרון שלילי משיעורי ספורט אז פלא שלנסות לרוץ יכול להיות מפחיד?

ריצה זה לא לכל אחת, אבל יש 7 כללי ברזל שאם תצליחי לאמץ אותם הסיכויים שלך להצליח לרוץ יעלו פלאים.

שלושה דברים קטנים שיכולים להציל את אימון הבוקר שלך

בפעם הראשונה והיחידה עד כה שהיה לי התקף חרדה, הריצה הצילה אותי.

לחזור לאימונים אחרי מחלה זה לא כמו לחזור אחרי חופשה או סתם הפסקה. זה יותר דומה לחזרה אחרי פציעה. אך עם ציפיות ריאליות וסבלנות זה בהחלט אפשרי

מה אפשר לעשות כשהרגליים פשוט לא מצליחות לרוץ

זה לא קל, אבל אפשר לתרגל חמלה עצמית באימון. איך את בודקת עם עצמך מה שלומך? והאם יש סיבה לקושי שאת מרגישה עכשיו?

להיות אחרונה בקבוצה יכול להיות גם משחרר. ומי אמר שמאמנת ריצה צריכה להיות הכי מהירה?ואיך בכלל נמדדת מאמנת ריצה?

הטיול במדירה הזכיר לי שזה בסדר להיות תפוסה מכמה ימים של הליכה וזה לא אומר שאני מאמנת ריצה לא בכושר ;-)

קצבים ומהירויות זה לא הקטע שלנו. אנחנו מגיעות למרוץ כדי להחליף אוירה ולהכניס קצת פלפל לשגרת ה"עבודה-בית-ילדים".

איך תדעי לזהות אם את מנהלת מערכת יחסים רעילה עם הגוף שלך ומה כדאי לעשות כדי לשפר את היחס שלך אליו

"רוצה מוטיבציה? תקבעי יעד!" האמנם?

לרגל אחרי הגוף שלך זה לדעת להקשיב

לשמור על שגרת אימונים בתקופה של אי ודאות, למצוא את העוגנים שעוזרים להתייצב, לזהות את מקורות ה"חמצן" שעוזרים לך להמשיך לנשום.

להשוות את עצמך למה שהיית לפני שנה או לפני ההריונות או בתיכון - למי זה טוב? האם הזיכרון הזה מחזק או מחליש אותך? ואיך אפשר להשתמש בו בתבונה?

הרימון שאכלתי היום הזכיר לי שלפתוח רימון זה קצת כמו לצאת לאימון. זה הרבה עבודה, וזה אף פעם לא הרגע המתאים

כל פעם ששואלות אותי "תוך כמה זמן אני אצליח לרוץ?" אני נזכרת ביום שהחלטתי לנסות לחזור לרוץ 10 שבועות אחרי קיסרי. זה לא היה איך שדמיינתי את זה

לראות את הטוב דורש תרגול. הכי קל לי לראות רק את השחור ולאפשר לו לצבוע את כל השאר. הבת שלי מצאה בים אבן בצורת לב. איפה את מוצאת את האבן שלך?

קבוצת ריצה לנשים בלבד - זה היה החלום שלי. חלמתי על קבוצה של נשים חזקות, מפרגנות, שמרימות אחת לשניה, חברות לנפש.

הריון ולידה יכולים להוות טלטלה פיזית ורגשית ולהשפיע לרעה על דימוי הגוף של האישה ועל המוטיבציה שלה לעסוק בפעילות גופנית.